ה-07 באוקטובר הוליד גל ענק של פליטים בתוך מדינתם. מפוני הדרום והצפון, שעד אותו יום חיו בשגרה מתוחה בטחונית, שאפשרה לילדים להגיע לבית הספר, לחברים ולחוגים, ולהורים לעבוד ולהתפרנס בכבוד, חיים עכשיו בחוסר וודאות שאינו נגמר.
למעלה מ-3% מתושבי ישראל נאלצו לעזוב את ביתם מאז פרוץ המלחמה ללא הכנה מראש.
ד' עובדת סוציאלית היא אחת מהם, ב-08.10 עזבה את ביתה בקיבוץ בצפון הארץ ומאז לא חזרה הבייתה: "נכנסתי למוד של מלחמה, את מבינה שיש מצב חירום וחייבים לברוח. ראינו את הטבח בדרום, והחרדה גועשת ואנחנו עוטף צפון קרובים מאוד לגבול, ארזתי מזוודה ועזבנו. הצפון ברובו אינו ממוגן והבית שלנו ללא מקלט או ממד, וכידוע יש לנו 15 שניות בלבד למצוא מחסה."
"בהתחלה נשארנו אצל חבר בקיבוץ במרכז, אחרי שבועיים כאורחים במטרה להבין מה הלאה. אבל אי אפשר לחיות באופן קבוע כאורחים, זה לא האזור הטבעי של הילד שלי ובלי הקהילה לה הוא זקוק לה, בנוסף, אין מערכת חינוך מוסדרת."
הילדים סובלים מחוסר יציבות קשה
אחת הבעיות הבולטות במצב של המפונים הוא העדר השגרה והמסגרת לה זקוקים ילדים. דבר שעולה מפגישות וראיונות עם משפחות המפונים הוא כמה הילדים סובלים משעמום, שמעורבת בחרדה ופחד מהלא נודע. וכל אותו הזמן ההורים שלהם מנסים לשרוד בעצמם כלכלית ונפשית.
מתוך הרצון לשפר את חיי היומיום של בנה החליטה ד' לעבור לקיבוץ האון, שם שהו חלק מבני הקהילה של הקיבוץ שלהם בצימרים בתשלום: "זה היה מרפא לפגוש את כולם ולקבל פינה קטנה של פרטיות, אבל בכל יום בעל הצימר ביקש עוד ועוד כסף. זה הגיע ל-1500 ש"ח ללילה ולא יכולנו להמשיך להשאר שם."
משם המשפחה עברה לקיסריה, בתקווה להתאחד עם חברים נוספים מהקהילה שלהם, דנה מצאה דירת שני חדרים קטנה: "רציתי שלבן שלי יהיה חבר והוא ירגיש קצת יותר בטוח בעולם. התחלתי לייצר עוגנים עבורו כדי שירגיש עטוף. אבל כבר הבנתי שבשלב הזה לא ניתן לתכנן את העתיד ואני שוכרת על בסיס שבועי במחיר גבוה מאוד. אבל כבר אין לי ברירה, אני לא יכולה להעביר את הבן שלי עוד מקום בזמן כל כך קצר. אי אפשר לטלטל את עצמנו ואת הילד. אני משלמת עשרות אלפי שקלים על התקופה הזאת, רק כדי לייצר שגרת חיים בטוחה."
הקושי הכלכלי הוא דבר שחוזר שוב ושוב בשיחה עם ד', שמביעה סולידריות עמוקה עם מפוני הצפון: "אני נמצאת במצב בלתי אפשרי, בעלי מגויס, אני מנסה במקביל לתת מענה לצרכים של הבן שלי, שהוא רק בן 10 וסובל מסכרת נעורים וקשיים רגשיים שהחמירו מאוד מאז תחילת המלחמה. אני לא יודעת מה עומד לקרות, אף אחד לא מדבר איתי כי כולם עסוקים באובדן הקשה של הדרום, ואין גושפנקא להתלונן, אבל אין לנו בית ואין כיוון. אנחנו חיים מיום ליום ומכלים את כל חסכונותינו. תושבי הצפון מגיעים לפת לחם במלחמה הזאת, הכסף הולך ונגמר ואנשים מגיעים למצבים נואשים."
בית הספר הפך למותרות
בנה של ד' השתלב במסגרת לימודית ייעודית למפונים רק לאחר שהגיעו לקיסריה. 3 שבועות לאחר מכן היא נסגרה. ד' מספרת: "במקרה של הבן שלי, שיש לו כרגע חוסן נפשי ירוד זה פשוט מצב מרסק, אין לי ציפייה שהוא יצליח ללמוד משהו אני רוצה שהבן שיקבל רצף של חיים ושגרה. חברים ודברים שיחזקו אותו. "
בבתי הספר המאולתרים שנוצרו עבור המפונים מתייחסים לשיעור השתתפות נמוך בקרב בני נוער וחוסר רצון לקחת חלק במסגרות המאולתרות. רבים מהילדים לא מצליחים להשתלב בשגרה בתוך חוסר השגרה במקום זר.
מה הלאה?
אין צפי לסיום המלחמה או לחזרה לחיים הרגילים, ובינתיים ילדים שעד לא מזמן היו נורמטיביים, הופכים לשולי החברה ונכנסים לקטגוריה של נוער במצבי סיכון. הם ללא בית וללא צפי מתי יהיה להם בית, העובדה הזאת מקשה על ההתנהלות היומיומית. אפילו לנוער במצבי סיכון יש מקום מגורים קבוע בפנימיה או בכפר נוער עם שגרה, כאן אפילו זה לא קיים.
ד' מדברת על חזרה הבייתה בחשש: "אנחנו מפחדים מטבח, הילדים חולמים חלומות זוועה בלילה, ולא יודעים מתי המצב יירגע או אם אי פעם נוכל לחזור. אבל זה הבית שלי, אני לא יכולה לעזוב. הקיבוץ שלנו התפזר בכל רחבי הארץ. מעטים חזרו הבייתה בגלל חוסר היכולת שלהם להסתגל למקום אחר, הם חיו 60 שנה בקיבוץ ומעדיפים למות בו."
"אנשים מנסים לנהל את חייהם באופן המיטבי בשעת מלחמה,חוזרים לעבודה ולמסגרות, בזמן שאנחנו נמצאים בפליטות שאינה נגמרת. הם לא תופסים את המצב הקשה שהמפונים נמצאים בו."
קרדיט לצילום: יוסי זמיר שתיל סטוק