השותפים שלנו:

אנו עובדים ב-190 מדינות כולל:

הם אמרו לי להפסיק לבכות או שיהרגו אותי

בתמונה מרי בבית הספר

עבור נערות רבות בדרום סודאן, הימלטות מקבוצות המורדים החמושות אינה מסמלת את סוף הסבל עבורן.

כאשר שלושה חמושים אילצו את מרי (שם בדוי) ואחותה לסטות מן הדרך בדרום סודן, החלה הילדה המבוהלת בת ה-12 לבכות. הגברים החמושים אמרו לה להפסיק לבכות או שיהרגו אותה.
זו הייתה ההתחלה של מרי במחנה המורדים החמושים, חוויה קשה, במשך שלוש שנים נאלצה לעזור במחנה בטרם הצליחה להימלט ממנו.
אם נשאל את רוב האנשים מה הם חושבים כאשר הם שומעים על הילדים שמגויסים לקבוצות המורדים החמושות, התמונה הראשונה שתעלה לראשם היא ילד נושא רובה. אבל לא כל הילדים נוטלים חלק בלחימה. מרי, למשל, נאלצה להביא עצי הסקה ומים למורדים. היא אמנם למדה כיצד להשתמש ברובה, אבל רק הנערות המבוגרות יותר במחנה קיבלו נשק משלהן.

מרי, כיום בת 16, לומדת בבית הספר היסודי בדיוק כמו רבים מהילדים האחרים שנמלטו ממחנות המורדים החמושים. ילדים אלו לומדים במסגרת תוכנית של יוניסף לשילוב מחדש בחברה. התוכנית מתמקדת בהכשרה מקצועית, כמו גם הדרכות כיצד להתפרנס בכבוד.זכרונותיה של מרי מימיה הקשים במחנה עדיין רודפים אותה. "יש לי פלאשבקים, ואני פוחדת כשאני רואה חייל עם רובה", היא אומרת ומסבירה שאחד הדברים הקשים ביותר מאז הבריחה היא ההתמודדות עם זיכרון היריות. "בכל פעם שאני חושבת על זה, אני בוכה". לדבריה, העונשים שהוטלו על הילדים במחנה היו חמורים: "הם היו מכים אותנו ואחר-כך מכריחים אותנו לזחול על המרפקים והברכיים. העור מהמרפקים והברכיים שלנו היה משתפשף ומתקלף ".

ניסיונה של מרי אינו יוצא דופן במדינה החדשה ביותר בעולם. יוניסף מעריכים כי 19,000 ילדים גויסו על ידי כוחות המורדים החמושים מאז תחילת הסכסוך בשנת 2013. הילדים המצליחים להימלט משוביהם נאלצים להתמודד עם קשיים מרובים כמו מציאת מזון ומחסה וחיפוש אחר יקיריהם.
בשנת 2018 יוניסף סייעה בשחרורם של 955 ילדים מקבוצות חמושות. במהלך 2019 מתוכננים מבצעים נוספים לשחרור ילדים ממחנות המורדים החמושים. במהלך טקס השחרור, הילדים מתפרקים מנשקם, מקבלים בגדים אזרחיים במידת הצורך, כמו גם סיוע רפואי ותמיכה פסיכו-סוציאלית כחלק מתוכנית השילוב המיושמת על ידי יוניסף ושותפיה. יוניסף גם מסייעת לילדים למצוא את משפחותיהם.

המצב מסובך יותר מהמיתוס

קיימת תפיסה שכל הילדים בכוחות המזוינים וקבוצות המורדים החמושות נחטפים או נאלצים להצטרף. אבל עבור אסתר, אם צעירה לתינוק, כמו רבים אחרים, המציאות מורכבת יותר.

היא מספרת כי לפני ארבע שנים היא התנדבה להצטרף לכוחות החמושים כשהייתה רק בת 14, לאחר שעזבה את בית הספר וחשה שאין לה אופציות אחרות. כמו מרי, היא זוכרת את קרבות היריות המחרידים והאנשים שנהרגו סביבה. עם זאת, למרות הזיכרונות האלה - והמכות שנהגה לקבל באופן קבוע - אסתר אומרת שעדיין היו לה סיבות לרצות להיות חלק מכוחות המורדים.

"אהבתי להחזיק רובה ולהיות חיילת", היא אומרת. "הרגשתי שיש לי תכלית ומשהו לעשות כל יום. רציתי להיות אחת מאותם חיילים שהיה להם כוח ועבודה".
הילדים חווים קשיי הסתגלות להסתגל לאחר שהם עוזבים את כוחות המורדים החמושים.

בתמונה אסתר ובתה
בתמונה רוז, שם בדוי

הזמן מרפא

רוז, בת 17, משלימה עם שלושת החודשים שבהם בילתה עם קבוצת המורדים החמושה לאחר שנחטפה. "הם התייחסו אלינו גרוע, קשרו לנו את הידיים בחוזקה רבה בחבל ואז נתנו לנו לסחוב דברים", היא נמצאת במחנה מעבר לילדים שבו היא מתגוררת באופן זמני. "לפעמים היינו צריכים לרוץ, ואם היינו מאטים הם היו מכים אותנו במקלות. נפלתי פעם אחת, והם הכו אותי הרבה פעמים. כמעט מתתי".

בשלב מסוים, רוז, שזרועותיה מנוקדות בצלקות מזמנה במחנה, חלתה. אבל היא עדיין אולצה לעבוד, לגזוז עשב בידיה ולאסוף מוטות לבנייה.
כשסירבה להיות חברה של חייל, הוא אנס אותה באיומי רובה. בסופו של דבר, כמה מן המורדים ריחמו עליה ושיחררו אותה. רוז מספרת שהיא עדיין נאבקת בזיכרונות האונס, והיא מודאגת כיצד בעלה יגיב כאשר הוא יגלה מה קרה לה במחנה המורדים.
"אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה שקרה" היא אומרת.

כתוב/כתבי תגובה