קרול שטרן, נשיאה ומנכ"ל הקרן האמריקאית למען יוניסף, חושבת על הפגיעים ביותר, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ב
אני נושאת עימי תמונות של שני ילדים לאורך חיי. אחת מהן היא תצלום בגטו של קבוצת ילדים וילדות העומדים בפני גירוש ואף מוות, המוצג במוזיאון הילדים ביד-ושם בישראל. מהפעם הראשונה שראיתי את התמונה רודפת אותי השאלה: "הכיצד מישהו יכול להפנות גבו ולאפשר לילדים חפי מפשע למות?".
התמונה הנוספת החקוקה בראשי היא של אמא שלי, בת 6, ואחיה, בן 4, כאשר התארגנו לעזוב את וינה אל ארה"ב בשנת 1939. המבוגרת היחידה שליוותה אותם הייתה אישה שהם לא מכירים ואותה לעולם לא פגשו שוב, אבל מאמציה הצילו את חייהם ובסופו של דבר גם אפשרו את שלי. כך אימי למדה על כוחו של היחיד, ועד כמה יכול הוא להוביל לשינוי. שיעור זה הולך עימי עד היום.
מותם של 6 מיליון יהודים איננה סיטואציה זרה עבור המשפחתי. אלבומי התמונות שלנו מלאים פנים של אנשים שלא הצליחו לברוח מהישג ידם של הנאצים. אנו מרגישים מבורכים במיוחד בתקופת החגים והמפגשים המשפחתיים, אך גם לא יכולים שלא לתהות כמה עוד היו יכולים להיות כאן לחגוג עימנו אם לא היו נהרגים בשואה.
זוועות השואה לא עמדו במוקד חינוכנו. אימי הייתה נחושה בדעתה לאפשר לנו לחיות ללא הפחדים מהם סבלה, ולמלא את כל ההזדמנויות אשר נמנעו ממנה. מורשתה לנו היא תחושת האחריות להשאיר עולם טוב יותר מזה שהגענו אליו. אני יודעת שאינני היחידה שמרגישה כך, וכי רבים מאיתנו לא היו מפגנים גבם כאשר היו ניצבים מול סבל ועוולות לזולת.
יחד עם זאת, באופן יומיומי, כפי שאנו קמים בבוקר ויוצאים לעבודה, 21 אלף ילדים מתחת לגיל 5 מתים מסיבות הניתנות למניעה. הם מתים מחוסר דברים שרבים מאיתנו בעולם המתועש לוקחים כמובן מאליהם – מים ומזון נקיים, חיסונים ומחלות שניתן למנוע בקלות (כמו מלריה – שהיא הרוצח השלישי בגודלו של ילדים ברחבי העולם).
היום, לדוגמא, יותר ממיליון ילדים נמצאים בסכנת חיים מתת-תזונה חמורה בשמונה מדינות ברחבי חבל הארץ סאהל במערב ומרכז אפריקה. בצורות רצופות דוחפות את המשפחות המקומיות למשבר. הקהילה העולמית כמעט איננה זוכה לאזהרה מוקדמת כאשר מכה בה רעידת אדמה או שיטפון, אך הפעם לא כך המצב. אנו יודעים שהמשבר מגיע בסאהל וסבלם ומותם של ילדים אלה אינם בלתי-נמנעים.
אינני משווה את המתרחש בסאהל אל אירופה במלחמת העולם השניה, כאשר כל כך הרבה אנשים התעלמו במודע ממצוקת שכניהם ותלמידים יהודים מקומיים אשר עמדו בפני גירושם על ידי הנצאים ועוזריהם. השואה הייתה פשע נגד האנושות, ניסיון מכוון להרוס את העם היהודי. עם זאת, לימדה אותנו השואה שיעור חשוב: אדישות מסייעת ומובילה אל טרגדיה אנושית איומה.
ילדי סאהל, ואלה בעולם החיים בנסיבות דומות, זקוקים לתשומת הלב שלנו ולסיוע. מותם היומיומי של 21 אלף ילדים ממחלות שניתנות למניעה הינו נתון קיים. ישבתי עם אם בסיירה ליאון וצפינו יחדיו במותה של בתה בת ה-5 בגלל היעדר חיסון טטנוס שעולה פחות מדולר אחד. הייתי עדה גם לילד שסבל מתת תזונה קשה והצליח להשתקם במחנה פליטים בקניה – הוא בין העדויות לכך שביכולתנו להתגבר על האדישות ולהוביל לשינוי ולהשפעה חיובית בעולם.
לכן, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, כמו שאנו לוקחים זמן כדי לזכור, עלינו גם להתחייב לא לשוב לאדישות לנוכח איומים על חיי החפים מפשע ברחבי העולם. אין ביכולתנו להשיב את הילדים שנספו בשואה, אך ביכולתנו לכבד את זכרם במניעת מותם של מיליוני ילדים נוספים ברחבי העולם.
