חדשות ותקשרות

זארה (משמאל) ואומוו (מימין) יושבות בכיתה בבית הספר בניגריה באיזור טילברי. הבנות מתקיימות מארוחה אחת ביום ומתקשות להתרכז בגלל חוסר אנרגיה.

זארה, 14, ואומוו, 16, הן בנות דודות מהכפר 'בגורו טונדו' שבאיזור טילאברי בניגריה, איזור שספג השנה מכה קשה של בצורת וחוסר יבול. מזון הפך       לשתי הבנות ולמשפחותיהן, אשר כעת מתקיימות על ארוחה אחת ביום. חלב ובשר הם מטעמים שמזמן נשכח טעמם, עדרי הבקר והכבשים מתו כבר לפני חודשים. המצב נעשה מיאש כל כך עד שהאבות של הבנות עזבו בשנה שעברה לגאנה בחיפוש אחר עבודה. זארה ואומוולא שמעו מהם מאז. הן,בכל אופן, עדיין הולכות לבית הספר - לפחות לעת עתה.

אומוו מסכמת את מצבן "אף פעם לא היה לנו כל כך קצת אוכל. כמובן שאני רוצה להמשיך וללכת לבית הספר אבל לפעמים אני כל כך רעבה וחלשה שאני בקושי מצליחה לראות את הלוח". זארה מסכימה ומוסיפה, שאם המצב לא ישתפר יתכן ולא תהיה להן ברירה אחרת אלא להפסיק ללכת לבית הספר בכלל. חלק מחבריהן לכיתה עשו כך. מאז אוקטובר 2010, מספר התלמידות שמגיעות לבית הספר הלך ופחת, מ 180 תלמידות נשארו פחות מ 100. הרשויות במחוז 'טרה' שבטילאברי מדווחות כי 16000 תלמידים נטשו את בתי הספר אחרי הקציר האחרון באוקטובר.

בזמן שכמה מחבריהן של אומוו וזארה עזבו את בית הספר בגלל שהיו חלשים מדי להגיע לכיתה, אחרים עזבו כאשר משפחותיהם עברו ועזבו את הכפרים והבתים שלהם בחיפוש אחרי מזון ופרנסה. לפי 'HELP' ארגון בין לאומי המתמקד במניעת תת תזונה ברמה הקהילתית, כפרים שלמים באזור טילאברי עזבו את אדמתם ועברו, מכיוון שהמזון מהקציר האחרון באוקטובר שאמור היה להספיק לשישה חודשים נגמר כבר.כמה העבירו את משפחותיהם מעבר לגבול ל'בורקינה פאסו' ואחרים היגרו למרכזים עירוניים כמו הבירה ניאמיי. בכל המקרים, הגישה לחינוך מאד מוגבלת.

סמנה בן ה12 ומשפחתו חיים עכשיו כמהגרים בפאתי ניאמיי, מפני שנאלצו לעזוב את הכפר שלהם, המרוחק יותר מ 60 קילומטר משם, בשל מחסור במזון.סמנה לא הלך לבית ספר מאז שמשפחתו עזבה את הבית שלהם לפני כמה חודשים וכנראה שלא ישוב אליו בקרוב.הוא עוזר לאביו אומארו בעבודת סבלות על עגלת חמור. הם מרוויחים כ 2 יורו ליום עבודה, אבל לפחות זה מספיק להם לקנות קצת אוכל. כששואלים אותו על בית ספר, הוא עונה, "בית ספר הוא לא אפשרות בשבילי כרגע, כי אני חייב לעבוד עם אבא שלי כדי שנוכל לשלם על אוכל".

המחסור במזון, שמחריף, גם מפריד בין בני משפחה. הורים רבים משאירים את ילדיהם בכפרים שבהם מבטיחים להם לפחות ארוחה ביום בבית ספר, בזמן שהם עצמם בדרכם לניאמיי או 'בורקיה פאסו' בחיפוש אחר מזון ופרנסה. סולאיי הוא ילד כזה, שהוריו השאירו אותו אצל סבתו בכפר 'בגורו טונדו' , כדי שיוכל לקבל לפחות ארוחה ביום בבית הספר המקומי. הוריו של סולאיי עזבו בסוף שנה שעברה ולא יחזרו לפני הקציר הבא באוקטובר. "בשנה שעברה היה בסדר אבל השנה לא", אומר סולאיי, "אני אוכל בבית הספר אבל זה לא מספיק. לפעמים אני לא מצליח להרדם בלילה מרוב התכווצויות בבטן".

המצב של סולאיי ושל תלמידים כמוהו יכול להפוך אפילו ליותר מסוכן. אם המזנון בבית הספר יסגר תלמידים יאלצו לעזוב את בית הספר ויגרם נזק גדול יותר להשכלתם ולחינוך שלהם. " יש לנו כמות מזון שתספיק לשבוע" מסביר מנהל ביה"ס של 'בגורו טונדו', איברו סאליפו. " אם נאלץ לסגור את המזנון משפחות עם ילדים יעזבו את הכפרים ונצטרך לסגור את בית הספר.

היעדרות ממושכת מבתי הספר בגלל משבר, כמו זאת בניגריה, יכולה לפגוע משמעותית בחינוך ובהתפתחות הכללית של הילדים ולמנוע מהם בעתיד תעסוקה שיכולה למנוע את מעגל העוני. בארץ כמו ניגריה כמעט  60%  מהאוכלוסיה חייה מתחת לקו העוני וההישגים בחינוך מהנמוכים בעולם. השארת הילדים בבתי הספר חשובה במיוחד. אפילו לפני תחילתו של המשבר הנוכחי יותר ממחצית התלמידים שנרשמו לבית הספר נטשו את הלימודים.

UNICEF פועל בשיתוף ממשלת ניגריה וגופים הומניטאריים כמו WFP כדי לענות במהירות על צרכי החירום, בכללם: אספקת מזון לבתי ספר, בניית כיתות לימוד זמניות ועבודה משותפת עם רשויות מקומיות להגדיל את יכולת בתי הספר לקליטת תלמידים מהגרים. עזרה נוספת דרושה. UNICEF צריך לגייס עוד 25.7 מיליון דולר כדי להמשיך ולתמוך בצרכים של ילדי ניגריה, שחייהם בסכנה ממשית בגלל המשבר התזונתי. UNICEF ושותפיו קוראים להגביר את כל המאמצים הדרושים כדי להבטיח טיפול בחיי מאות אלפי ילדים. זה לא מאוחר מדי, אבל אנחנו חייבים לפעול מיד!